מה יש בו ב פק-פק, או בפץ-פץ, או בניילון-הבועות - מה, בעצם, שמו?! שמקומם אותי כמצע אומנותי? מהיכן הרתיעה שלי לחומר הזה מהרגע בו חדל לארוז יצירות אמנות והפך לחלק מיצירה עצמה?

זה כבר למעלה מעשור שנוישטיין מצייר מפות על יריעות פק-פק. קדמו המפות על מצעי נייר או פח . בביאנאלה בוונציה (1995) אף שלשל נוישטיין מבעד לחלונות-התקרה שקיות פק-פק ענקיות ובתוכן שברי זכוכית. היו גם לוחות הזכוכית שקדמו לפק-פק. אף נראה, שבתולדותיו של נוישטיין לוחות הזכוכית הן שפינו מקומן ליריעות הבועתיות השקופות והרכות. בה בעת, דומה שעיסוקו של נוישטיין בעשור האחרון באבני-קריסטל (על נברשות ומבלעדיהן) מקיים אף הוא מתח חומרי-רעיוני עם בועות הניילון הזוהרות של הפק-פק בעצם, מדובר בחומר אריזה סינתטי, כמעט נטול ישותיות: ה"פואנטיליזם" הבועתי שלו אינו אלא יחידות אוויר כדוריות מצופות בניילון דקיק וקליל, המתבלה במהרה. לחץ קל על הניילון - ומיד הוא משמיע את הפצ-פוץ, 'פק' נפיחה המותירה אותך עם אין. דושאן "צייר" על זכוכית גדולה? נוישטיין מחמיר ממנו ומצייר על אין- חומר. נדייק: כשהוא בחר לצייר באקריליק את מפותיו מהצד האחורי של הפק-פק (במסורת ציור הזכוכית) הוא שלל מהניילון את מעמד המצע והותירו רק במעמד השקיפות המגנה או האורזת. לאמיתו של דבר , רישום-ציור נטול כל מצע, דימוי - מפה המרחף מאחורי האין-חומר. הייתכן מפגש רדיקלי יותר בין ציור לבין מושגיות (שהיא האידיאה הפטורה-כביכול ממימושה החומרי)? כדרכו, מתגרה נוישטיין במרכיבים הישותיים של ה"ציור", מפרקם ובוחנם. הפק-פק שלו מתגרה בזכוכית-הציור, שעברה מהפך אל חומר שיגור-שיווק של חברה קפיטליסטית. ד"ש מ"פופ-ארט", שטבוע בו גם ד"ש ממסורת ה"גריד" (תרשית) בזכות המרקם הרציונליסטי-אינסופי של הבועות. וכבר רמזנו: פואמטיליזם, רגע השיא של הציור הייצוגי הרטינלי . כל המטענים הכבדים הללו גלומים בחומר האנטי-הילתי ביותר שאני יכול להעלות בדעתי. לעומתו, אפילו הדיקט הקדוש של תל-אביב עדיין נושא עמו זיכרונות הילתיים של עץ, אורגניות, טבע. דלות-חומר? חלילה : אנטי-חומר בדרך אל האידיאה. לפק-פק אין זיכרון. הוא פונקצית אריזה-שיגור טהורה, שבגלגולו הנוכחי נועד לארוז-לשגר ציור/אידיאה, לארוז-לשגר ייצוגיות ברמתה האידיאית- מפה. לנוישטיין היה מאז ומעולם עניין מיוחד ב"העברות" של מטענים ציוריים-אידיאיים. וכאשר נותרנו אך עם דימוי ופק-פק, דומה שהציור עצמו- ההוא על הנייר או הבד וכו ' - חמק, נעלם, נעדר. במילים אחרות: אי-שם, בדרך שיגורה של היצירה לכאן , נעלמה היצירה ונותרו רק הדימוי ואריזתו. שיגור כושל.

לבוהק ה"נמוך" של בועות הניילון עונים, כאמור, הקריסטלים (כקבוצת-נברשת, כשרשרת או כיחידים). הקריסטלים מסמנים את ה"גבוה " - סמכותי, כוחני, מקור של "אור" (במובנו הדכאוני, ממטבחו של פוקו) ועושר. שלא כפק-פק הנמוך, שנידון להמוניות חד-ממדית של בועותיו, לקריסטלים הכוח ההילתי של הביחד ולחוד, הכלל והפרט. בטרנספורמציות הנוישטייניות מגיאוגרפיה להיסטוריה ("איך היסטוריה הפכה לגיאוגרפיה", 1990), מחלל לזמן, כאשר טופוגרפיות וטריטוריות הופכות להיררכיות של כובש-נכבש, מנצל-מנוצל וכו', גם החומרים (ואנטי-חומרים) מרמזים על היררכיות של קריסטל וורסוס פק-פק, או זהב (וכסף) לעומת אקריליק ירוק, או חום וכו'. בהתאם, הפק-פקים של נוישטיין מספרים מזה כעשור על כיבושים אירופאים ומזרח - תיכוניים, על אימפריאליזם, גלובליזם ועל פועלים מהגרים (התערוכה הנוכחית). ואגב עובדים זרים, ראוי אולי להרהר על ניידות העובדים הללו כמגולמת ב"ניידות" הפק-פק, ואפילו על "שקיפותם" (העדר נוכחותם) של עובדים זרים כמגולמת בשקית ניילון.

הנה הוא, אפוא, הפק-פק: יריעותיו הגדולות תולות גאות על הקיר, ממוסגרות ונושאות ציור. אדרבה, העמידו את הפק-פק הזה במסורת הגדולה של ציור על קיר (מארמונות ועד לבית הבורגני), על לוחות-עץ, (מריהוט- מזבח קתדרלי ועד לדיקט), על בדים וניירות וכו ' - על-מנת לדלדלו מכל שמץ של מטאפיזיקה, תיאולוגיה , אורגניות, הומאניות---בעוד למצעים הקודמים נועדו תפקידים נוספים - כתיבה על נייר, ביגוד- . בד וכו ' -הרי שלפק-פק נועד תפקיד אחד להיות בו ולחדול - לארוז. הפק-פק כולו אי-נוכחות, כולו שלילה של סמכות, כולו ביטול-עצמי. הוא מזמין להביט דרכו, אך, בה בעת, מפריע למבט ב"רעש" החזותי של בועותיו. במילים אחרות : הפק-פק אינו במקומו (שמקומו הוא בשלב האריזה בלבד. שהצגת יצירה אומרת: הסירו מעלי את ההגנה הניילונית הזמנית הזו!), אורח בלתי-קרוא, מתחזה. וראו: על כתפיו הדלות נושא המתחזה הזה לא פחות מאשר את העולם כולו. אטלס---

כן, נדמה לי שהבנתי סוף-סוף מה מקומם אותי בפק-פק, או בפץ-פץ, או בניילון הבועות הזה, שאפילו שם מתקשה לדבוק בו.