joshua neustein texts
bio
texts
drawings
installations
paintings
sculptures
photography
video
contact
על מעמדו של הפק-פק:
גדעון עפרת

מה יש בו ב פק-פק, או בפץ-פץ, או בניילון-הבועות - מה, בעצם, שמו?! שמקומם אותי כמצע אומנותי? מהיכן הרתיעה שלי לחומר הזה מהרגע בו חדל לארוז יצירות אמנות והפך לחלק מיצירה עצמה?

זה כבר למעלה מעשור שנוישטיין מצייר מפות על יריעות פק-פק. קדמו המפות על מצעי נייר או פח . בביאנאלה בוונציה (1995) אף שלשל נוישטיין מבעד לחלונות-התקרה שקיות פק-פק ענקיות ובתוכן שברי זכוכית. היו גם לוחות הזכוכית שקדמו לפק-פק. אף נראה, שבתולדותיו של נוישטיין לוחות הזכוכית הן שפינו מקומן ליריעות הבועתיות השקופות והרכות. בה בעת, דומה שעיסוקו של נוישטיין בעשור האחרון באבני-קריסטל (על נברשות ומבלעדיהן) מקיים אף הוא מתח חומרי-רעיוני עם בועות הניילון הזוהרות של הפק-פק בעצם, מדובר בחומר אריזה סינתטי, כמעט נטול ישותיות: ה"פואנטיליזם" הבועתי שלו אינו אלא יחידות אוויר כדוריות מצופות בניילון דקיק וקליל, המתבלה במהרה. לחץ קל על הניילון - ומיד הוא משמיע את הפצ-פוץ, 'פק' נפיחה המותירה אותך עם אין. דושאן "צייר" על זכוכית גדולה? נוישטיין מחמיר ממנו ומצייר על אין- חומר. נדייק: כשהוא בחר לצייר באקריליק את מפותיו מהצד האחורי של הפק-פק (במסורת ציור הזכוכית) הוא שלל מהניילון את מעמד המצע והותירו רק במעמד השקיפות המגנה או האורזת. לאמיתו של דבר , רישום-ציור נטול כל מצע, דימוי - מפה המרחף מאחורי האין-חומר. הייתכן מפגש רדיקלי יותר בין ציור לבין מושגיות (שהיא האידיאה הפטורה-כביכול ממימושה החומרי)? כדרכו, מתגרה נוישטיין במרכיבים הישותיים של ה"ציור", מפרקם ובוחנם. הפק-פק שלו מתגרה בזכוכית-הציור, שעברה מהפך אל חומר שיגור-שיווק של חברה קפיטליסטית. ד"ש מ"פופ-ארט", שטבוע בו גם ד"ש ממסורת ה"גריד" (תרשית) בזכות המרקם הרציונליסטי-אינסופי של הבועות. וכבר רמזנו: פואמטיליזם, רגע השיא של הציור הייצוגי הרטינלי . כל המטענים הכבדים הללו גלומים בחומר האנטי-הילתי ביותר שאני יכול להעלות בדעתי. לעומתו, אפילו הדיקט הקדוש של תל-אביב עדיין נושא עמו זיכרונות הילתיים של עץ, אורגניות, טבע. דלות-חומר? חלילה : אנטי-חומר בדרך אל האידיאה. לפק-פק אין זיכרון. הוא פונקצית אריזה-שיגור טהורה, שבגלגולו הנוכחי נועד לארוז-לשגר ציור/אידיאה, לארוז-לשגר ייצוגיות ברמתה האידיאית- מפה. לנוישטיין היה מאז ומעולם עניין מיוחד ב"העברות" של מטענים ציוריים-אידיאיים. וכאשר נותרנו אך עם דימוי ופק-פק, דומה שהציור עצמו- ההוא על הנייר או הבד וכו ' - חמק, נעלם, נעדר. במילים אחרות: אי-שם, בדרך שיגורה של היצירה לכאן , נעלמה היצירה ונותרו רק הדימוי ואריזתו. שיגור כושל.

לבוהק ה"נמוך" של בועות הניילון עונים, כאמור, הקריסטלים (כקבוצת-נברשת, כשרשרת או כיחידים). הקריסטלים מסמנים את ה"גבוה " - סמכותי, כוחני, מקור של "אור" (במובנו הדכאוני, ממטבחו של פוקו) ועושר. שלא כפק-פק הנמוך, שנידון להמוניות חד-ממדית של בועותיו, לקריסטלים הכוח ההילתי של הביחד ולחוד, הכלל והפרט. בטרנספורמציות הנוישטייניות מגיאוגרפיה להיסטוריה ("איך היסטוריה הפכה לגיאוגרפיה", 1990), מחלל לזמן, כאשר טופוגרפיות וטריטוריות הופכות להיררכיות של כובש-נכבש, מנצל-מנוצל וכו', גם החומרים (ואנטי-חומרים) מרמזים על היררכיות של קריסטל וורסוס פק-פק, או זהב (וכסף) לעומת אקריליק ירוק, או חום וכו'. בהתאם, הפק-פקים של נוישטיין מספרים מזה כעשור על כיבושים אירופאים ומזרח - תיכוניים, על אימפריאליזם, גלובליזם ועל פועלים מהגרים (התערוכה הנוכחית). ואגב עובדים זרים, ראוי אולי להרהר על ניידות העובדים הללו כמגולמת ב"ניידות" הפק-פק, ואפילו על "שקיפותם" (העדר נוכחותם) של עובדים זרים כמגולמת בשקית ניילון.

הנה הוא, אפוא, הפק-פק: יריעותיו הגדולות תולות גאות על הקיר, ממוסגרות ונושאות ציור. אדרבה, העמידו את הפק-פק הזה במסורת הגדולה של ציור על קיר (מארמונות ועד לבית הבורגני), על לוחות-עץ, (מריהוט- מזבח קתדרלי ועד לדיקט), על בדים וניירות וכו ' - על-מנת לדלדלו מכל שמץ של מטאפיזיקה, תיאולוגיה , אורגניות, הומאניות---בעוד למצעים הקודמים נועדו תפקידים נוספים - כתיבה על נייר, ביגוד- . בד וכו ' -הרי שלפק-פק נועד תפקיד אחד להיות בו ולחדול - לארוז. הפק-פק כולו אי-נוכחות, כולו שלילה של סמכות, כולו ביטול-עצמי. הוא מזמין להביט דרכו, אך, בה בעת, מפריע למבט ב"רעש" החזותי של בועותיו. במילים אחרות : הפק-פק אינו במקומו (שמקומו הוא בשלב האריזה בלבד. שהצגת יצירה אומרת: הסירו מעלי את ההגנה הניילונית הזמנית הזו!), אורח בלתי-קרוא, מתחזה. וראו: על כתפיו הדלות נושא המתחזה הזה לא פחות מאשר את העולם כולו. אטלס---

כן, נדמה לי שהבנתי סוף-סוף מה מקומם אותי בפק-פק, או בפץ-פץ, או בניילון הבועות הזה, שאפילו שם מתקשה לדבוק בו.


Gideon Ofrat, curator, art historian and theoretician, has published 25 books, among them The Artistic Judgment (1978), 100 Years of Art In Israel (1998), The Jewish Derrida (2001).